סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה
"כעת מבטאת האמנות את המאמץ האנושי למצוא קרקע יציבה, אובייקטיבית, את הדברים כמות שהם", כתב ההיסטוריון והאוצר גוסטב הרטלאוב בפתח התערוכה "אובייקטיביות חדשה", שנפתחה במאנהיים, גרמניה, ב-1925. תערוכת מפתח זו הגדירה במידה רבה מגמה שהיתה לתנועה אמנותית רבת-השפעה. אמני ה"אובייקטיביות החדשה" – בהם אוטו דיקס, ג'ורג' גרוס, רודולף שליכטר, גיאורג שולץ וכריסטיאן שאד – ביקשו לשקף בעבודתם את המציאות כפי שהיא, ללא כחל וסרק. הם סירבו להסתיר את השלכותיה המחרידות של מלחמת העולם הראשונה על החברה הגרמנית, ונמנעו מביטויים רגשיים ומופשטים של נפש הצייר על הבד.
הדיוקנאות שיצרו, למשל, אינם מפארים את האדם המצויר אלא מקנים לפניו חדוּת ואטימוּת כשל חפץ, אובייקט. מבחר מיצירות ה"אובייקטיביות החדשה" מוצג לראשונה בישראל בזכות מחווה בלתי רגילה של האספן הגרמני יאן פישר, שבחר לחשוף את האוסף המיוחד שלו דווקא כאן ודווקא עכשיו.
מה לנו ול"אובייקטיביות החדשה"? יצירות אמנות אלה נוצרו בצל מלחמה שערערה את ערך חיי האדם, בסביבה קרועה מבחינה חברתית וכלכלית. תקופת פועלה של התנועה התאפיינה בחידושים טכנולוגיים והתנסויות אמנותיות – ובצִדם משיכה אל חזונות ורעיונות קיצוניים, בהם כאלה שהובילו את גרמניה לאסון הגדול בתולדותיה. אמנם ההבדלים בין גרמניה של אז לישראל של 2025 רבים ומשמעותיים, אך ייתכן שהדחיפוּת שחשו אמני התקופה – הצורך לאזור כוחות וליצור, לתת למכחול את החופש להציב בפני הצופים מראָה ביקורתית (אם ישירה ואם עמומה) – מוּכּרת לנו היטב ואף חיונית לקיומנו.
התערוכה "סוף היום" מאורגנת כסיפור על יום בחיי אדם צעיר שחי בברלין לפני מאה שנה – מרגע הקיצו בבית לפנות בוקר, אל עבודתו בסטודיו, ההליכה ברחוב הסואן ועתיר הפיתויים והמתחים, משם לביקור בתיאטרון אוונגרדי, ועד לאיבוד חושים בבר מחתרתי בשעות הקטנות של הלילה. הסיפור הזה, המלווה את הצופים באוזניות בעוברם בין פרקי התערוכה, הורכב מרשמים ומחשבות שכתבו אי-אז אמני התקופה – ובה-בעת גם מן הדאגות המשותפות לכולנו כיום.
רודולף שליכטר, עוברי־אורח וחיילים, 1925-26
צבע מים על נייר מוצמד לקרטון, 55.5×46.5
אוסף פרטי
התערוכה בנדיבות אוסף פרטי יאן א. פישר